חויות מהשימוש במשאבת אינסולין

לאחר שעברה כמעט שנה מאז התחברתי למשאבה. אני רוצה לשתף אתכם במה שעבר עלי ובמה שלמדתי על הנושא. יצא מעט ארוך, אך שווה לקרוא:

40 שנה הסתדרתי ללא משאבה. השילוב של הזרקת אינסולין ארוך טווח פעמיים ביום ואינסולין מהיר לארוחות, עבד מצויין עבורי ולא ראיתי כל צורך לשנות.

אולם לפני כשנה וחצי חל שינוי במצב: התחלתי לחוות נפילות סוכר חריפות במהלך הלילה, שבעקבותיהם התחלתי ללכת לישון לאחר ארוחת לילה עמוסה בפחמימות, ללא מתן אינסולין. כשהיתי בודקת את הסוכר ב-4:00 לפנות בוקר, היה לי בסביבות 100, ובבוקר הייתי מתעוררת עם 280. היה ברור שנדרש לבצע שינויים גדולים בכמות האינסולין הבאזלי במהלך שעות הלילה והבוקר, והדרך המתבקשת לעשות זאת היא באמצעות מעבר למשאבה.

התקופה הראשונה לאחר החיבור למשאבה היתה מלווה בהרבה תנודות ועברו מספר חודשים עד שהערכים התייצבו.

חלק מהקשיים נובעים מהדרישה המוצדקת של הצוות הרפואי, שלא לבצע שינויים באופן עצמאי במהלך השבוע, אלא רק לרשום את התוצאות ולבצע את השינויים הנדרשים בזמן הביקור השבועי במרפאה. הבעיה הייתה התנודתיות הרגילה /שאני עוברת – שהייתה הרבה יותר חריפה לפני שעבתי לתפריט "דל שומן"..

בעיה נוספת שנתקלתי בה היתה ניתוק המשאבה כתוצאה ממיקום נקודת החיבור.
יום אחד, הייתי בנסיעות מחוץ לבית, והחיבור שהיה באזור חגורת המכנסים ניתק, מבלי שהרגשתי בכך.
כך יצא ששעות רבות לא היה לי כיסוי בזאלי של אינסולין, וגם הבולוסים שהקפדתי לקחת עבור הפחמימות שאכלתי במהלך היום, לא היגיעו ליעדם,
כמובן שרמות הסוכר טיפסו מבלי שידעתי על כך וכשידעתי לא הבנתי מה הסיבה.
מאז, אני נזהרת. גם משנה את מקום החיבור או לובשת מכנסיים מתאימים וגם בודקת מידי פעם שהחיבור בסדר.

כמו כן גיליתי שככל שזמן החיבור מתארך, היעילות של המשאבה יורדת. אולי בגלל החיבור ואולי בגלל האינסולין. התחלתי להחליף חיבור כל יומיים וחצי (לא מחכה לסוף האינסולין או ליום השלישי).

להלן כמה תובנות שרכשתי בשנה האחרונה בקשר לשימוש במשאבה:

בולוס עבור ארוחה: כשהזרקתי אינסולין, הייתי לוקחת אינסולין מהיר רק בסוף הארוחה, כדי למנוע מצבים שבהם לא ארצה לאכול את כל מה שתכננתי לאכול, אבל אאלץ לאכול בשביל האינסולין שכבר הזרקתי (שהרי אי אפשר להוציא אינסולין שהוזרק).
עם המשאבה, קיימת גמישות גדולה יותר:
אני יכולה לקחת בולוס עבור כל דבר שאני אוכלת. לפעמים זה מגיע למספר פעמים בארוחה.
ומאידך, אם אני עומדת לאכול ארוחה עשירה בפחמימות (כמו במסעדה), אני לא חוששת לקחת אינסולין עבור כל המנה, ואם אחליט שצריך, אוכל להשלים את החסר או לעצור את המשאבה במקרה שאכלתי פחות או שהסוכר נמוך.

תיקונים: כדי למנוע רמות גבוהות, התחלתי לתקן בצורה יותר תכופה. תכונת "הבולוס החכם" של המשאבה, מאפשרת לי להכניס את רמת הסוכר שאני מודדת, והמשאבה מחליטה האם צריך לתקן ובכמה, תוך התחשבות ברמת האינסולין הפעיל שנצבר במהלך הפעולות שבוצעו לאחרונה. כמובן שהדבר דורש יותר בדיקות, אבל התיקונים מדויקים יותר. לעיתים התיקון הוא של 0.25 או 0.38 יחידה. כלומר, דיוק הרבה יותר טוב. בהזרקה לא היה ניתן להגיע לרמות דיוק כאלה וגם לא להתחשב בכמות האינסולין הפעיל. בזכות תכונות אלו, זה נדיר שאני מגיעה לערכים גבוהים מ-160.
רוצה להדגיש שזה נכון עבורי ועבור המשאבה שלי.

תדירות החלפה: ברמת השימוש הנוכחית שלי, מיכל האינסולין במשאבה שלי יכול להספיק לשלושה וחצי ימים. שמתי לב, כי לאחר שלושה ימים הערכים מתחילים לעלות. לא יודעת אם זה בגלל החיבור או האינסולין. בכל מקרה, התחלתי להחליף את החיבור כל יומיים. אני ממלאה את כל המיכל, וזורקת מה שנשאר בהחלפה. כדי שלא יחסר אם אשכח להחליף או אצרוך כמות פחמימות גדולה במיוחד.

זמני ההחלפה: למדתי שלא להחליף את החיבור למשאבה לפני השינה או מאוחר בערב, משתי סיבות:
1.  לפעמים יש בעיה בחיבור. כשאני מגלה זמן מה לאחר החיבור שהסוכר מתחיל לעלות באופן לא מוסבר, אני מחליפה שוב את הסט.  אם אלך לישון מיד לאחר ההחלפה, הבעיה תתגלה רק בבוקר, ועד אז הערכים יעלו במידה ניכרת.
2. פעילות האינסולין חזקה יותר לאחר ההחלפה, ועשויה לגרום לנפילה ברמת הסוכר. כל עוד אני ערה, אין לי כל בעיה להבחין ולטפל בזה, אבל אם אלך לישון מיד לאחר ההחלפה, זה יכול לגרום להיפוגליקמיה לילית (לא נעים).

ערכים גבוהים לא ברורים: אם אני מבחינה בערכים גבוהים ולא מוסברים מיד לאחר החלפת חיבור המשאבה, אני מחליפה שוב. הכל.
אם אני מבחינה בעליה לא מוסברת, שלא בסמוך להחלפה, אני מנסה לתקן בעזרת עט אינסולין, כדי לשלול אפשרות של בעיה בחיבור המשאבה או האינסולין. אם זה עוזר, מחליפה את כל החיבור.
אם זה לא עוזר, המסקנה שקיימת בעיה שאינה קשורה למשאבה (למשל עליה בתנגודת אינסולין), ויש לטפל בה על פי הנחיות הרופא למצבים כאלה.

פחמימות שמנות: אחד היתרונות הבולטים של משאבה זה בולוס מושהה, המשמש עבור פחמימות שמתפרקות לאט מאד. עוד הסברים על פחמימות שמנות (מה זה ומה הבעיה).
גם אם משתמשים בבולוס מושהה של המשאבה (אחד מיתרונות המשאבה) לוקחים מספר ניסיונות עד שמגיעים לחלוקה המתאימה.

מזרק חילופי לכל מקרה: אחת ההנחיות החשובות שקיבלתי עם חיבורי למשאבה, היה לשאת בתיק עט של אינסולין מהיר, כדי שיהיה לי אינסולין לגיבוי, למקרה של בעיה במשאבה, בחיבור או במלאי האינסולין שבמשאבה. אינני ממליצה על פיתרונות חלקיים כמו מזרק ריק או בקבוק אינסולין, משום שאינם נותנים גיבוי מלא לכל המצבים האפשריים.

לסיכום אחזור בקיצור על היתרונות והחסרונות של המשאבה:

היתרונות:

• ערכי בולוס מדוייקים, ברזולוציה גבוהה (עבור פחמימה ועבור תיקון)
• בולוס משתנה בהתאם לשעות היממה
• חישוב כמות האינסולין הפעיל ושימוש בנתון זה לצורך חישוב התיקונים הדרושים
• כמות האינסולין הבזאלי משתנה לאורך היממה
• טיפול בנפילות סוכר ואף מניעתן באמצעות עצירת המשאבה. מניעת מצבים בהם יש צורך "לאכול בשביל האינסולין"
• אני נעזרת מאד בהיסטוריה של המשאבה בכל מה שקשור לזמני מתן הבולוסים הקודמים והכמויות. ניסיתי מספר אמצעים של עטי אינסולין שלא עזרו מספיק או בכלל

חסרונות:

• הצורך בחיבור קבוע לגוף – לא תמיד נוח
• בעיות של חיבורים לא מוצלחים או ניתוקים כתוצאה ממיקום לא טוב של החיבור, פעילות גופנית, ביגוד וחגורות או חוסר זהירות.
• במקרה של תקלה או ניתוק, חוסר כיסוי בזאלי גורם לעליה מהירה לערכים סוכר גבוהים שקשה לתקן אותם, וקיים חשש להופעת אצטון בשתן.
• התעסקות מסורבלת (יחסית לעט אינסולין) ומושכת תשומת לב. כשנמצאים במרחב ציבורי (מסעדה, תיאטרון) קל יותר להזריק באופן מהיר ודיסקרטי עם עט אינסולין.
• כאשר מחליפים חיבור כל יומיים, ההצטיידות לשלושה חודשים כרוכה בהרבה מאוד ציוד ודרוש מקום גדול לאיכסון הציוד
• סוללות רגילות מספיקות לשבועיים עד שלושה בלבד. סוללות ליתיום שמספיקות לחודשיים עולות כ-20 ש"ח. יש צורך להחזיק במלאי סוללות ולהצטייד בכמות גדולה לנסיעות וטיולים. הוצאה לא קטנה שאינה מכוסה.

שורה תחתונה:

לי באופן אישי, ההתנהלות עם עט אינסולין היתה קלה, נוחה וטבעית יותר, ולא היתי עוברת למשאבה כל עוד היה מתאפשר לי לשמור על רמת סוכר תקינה ואחידה באמצעות ההזרקה.
עם זאת אני חייבת להודות בדיעבד, שרמת האיזון שלי השתפרה מאוד וכמות נפילות הסוכר פחתה משמעותית, גם בהשוואה לתקופות שבהם היתי מאוזנת באמצעות הזרקה.

כדאי גם לשים לב שרוב החסרונות הם עניין של נוחות והרגלים, שניתן להתגבר עליהם באמצעות מודעות, זהירות והסתגלות.
אני מניחה שככל שעובר הזמן ומתרגלים לשימוש במשאבה, הולך ופוחת משקלם של החסרונות והכדאיות לשימוש במשאבה עולה.

לכן אפשר אולי לסכם שמה שעומד על הפרק זה מעט חוסר נוחות לטווח הקצר לעומת בריאות לטוח הארוך,

 ניצול יעיל של המשאבה אפשרי רק אם סופרים פחמימות ומשתמשים בבולוס החכם.

כמו כן חשוב להבין שהאמור בפוסט זה מבוסס על ההתנסות האישית שלי וההעדפות האישיות שלי,
ואינו מתאים בהכרח לכל אחד.
התאמה אישית דורשת עבודה צמודה עם צוות המרפאה/משאבה והרבה בדיקות (לפני ואחרי הארוחה).

איריס פלג