משאבת אינסולין

יד מחזיקה במשאבת אינסולין המחוברת לבטןכדי לשמור על רמת סוכר רצויה בדם, הלבלב מייצר אינסולין כמעט ללא הפסקה. מעט במשך היממה ויותר לאחר ארוחה, בהתאם לכמות הפחמימות בארוחה שבה:
ככל שהארוחה כוללת יותר פחמימות, הלבלב יפריש יותר אינסולין. ככל שהפחמימות יהיו בעלות אינדקס גליקמי נמוך יותר, קצב הפרשת האינסולין יהיה מתון יותר.
ככל שהאינדקס הגליקמי גבוה יותר, קצב טפטוף האינסולין ע"י הלבלב יהיה מהיר יותר. הלבלב עושה זאת בהתאם לרמות הסוכר בדם בכל רגע נתון.

משאבת האינסולין מחקה את פעילות הלבלב, באמצעות שני מרכיבים השולטים בקצב שחרור האינסולין לדם:
1. מרכיב באזלי – מינון נמוך של אינסולין לאורך כל היממה (מקביל לאינסולין ארוך טווח)
2. מרכיב בולוס – כמות אינסולין המותאמת לארוחה או לתיקון רמת הסוכר בדם (מקביל לאינסולין מהיר)

לכך ששני המרכיבים מושגים בעזרת אינסולין מהיר, יש יתרונות רבים היות וניתן לשלוט ברמת המרכיב הבאזלי לאורך שעות היממה בהתאם לרמת הפעילות, ולהגיע לרמה יציבה ומאוזנת יותר של הסוכר.

אז מה עדיף – משאבת אינסולין או זריקה?

הבחירה היא מאוד אישית.

מצד אחד אין ספק שקל יותר להשיג איזון, ורמת האיזון טובה יותר כאשר משתמשים במשאבת אינסולין.
אולם, אפשר להשיג איזון טוב מאד גם ע"י זריקות אינסולין.

מצד שני, הסירבול הכרוך בחיבור הקבוע של המשאבה לגוף אינו מתאים לכל אחד, מה גם שהפער בין משאבות אינסולין והזרקת אינסולין הצטמצם לאחר פיתוח האינסולין האנאלוגי ועטי האינסולין.

אני מצרפת כאן קישור לפוסט שהעליתי בעקבות שנה של שימוש במשאבה. לקריאה – ללחוץ כאן.