אני אהיה מאושר כשאבריא מהסוכרת

"אני אהיה מאושר כשאבריא מהסוכרת"

את המשפט הזה שמעתי לא פעם.

לפעמים הוא נאמר בשקט. לפעמים בכעס. לפעמים בייאוש.

אבל בואו נעצור רגע.

אם האושר תלוי בכך שנבריא מסוכרת –
ואם כרגע אין ריפוי –
אז מה זה אומר על כל השנים עד אז?

שנדחה את האושר?

שנחכה?

האושר לא מחכה לריפוי

סוכרת היא מחלה כרונית.
כן, המדע מתקדם.
כן, יש חידושים.
אבל החיים קורים עכשיו.

אם נאמר לעצמנו:
"כש… אז…"

לא אשכח איך איכות ה חיים שלי השתפרה מלפני 50 שנה כשאובחנתי בסוכרת. אפילו גלוקומטרים לא היו. מי ידע מה זה A1C?

כשאהיה מאוזן מושלם. כשלא יהיו היפו. כשלא יהיו היפר.
כשאבריא.

אנחנו שמים את החיים בהמתנה.

אפשר להיות מאושרים עם סוכרת

לא בגלל הסוכרת.
לא בזכותה.
אלא למרותה.

אושר הוא לא ערך של 100.
הוא לא HbA1c מסוים.

הוא טיול שתכננו ויצא נהדר.
הוא ארוחה משפחתית טובה.
הוא בוקר שבו קמנו גבוה – תיקנו – והמשכנו הלאה בלי דרמה.

סוכרת היא חלק מהחיים. לא כל החיים.

אם נחכה שהיא תיעלם כדי לחייך –
אנחנו נותנים לה יותר כוח ממה שמגיע לה.

אפשר לכעוס. אפשר להתבאס. אפשר לומר שזה לא הוגן.

אבל אחרי כל זה – עדיין אפשר לבחור לחיות.

אולי האושר נראה אחרת

אולי הוא פחות נאיבי.
אולי הוא בוגר יותר.
אולי הוא מלא יותר בהבנה ובהערכה לרגעים קטנים.

אבל הוא קיים.

ואולי המשפט יכול להשתנות קצת:

לא
"אהיה מאושר כשאבריא מהסוכרת"

אלא

"אני בוחר להיות מאושר גם עם הסוכרת."

וההבדל הזה –
הוא חופש