לאחוז בחבל כשלא רואים היטב . ערפל כבד

בספרה של לורה אינגלס ויילדר, "החורף הארוך", היא מתארת משפחת חלוצים המצטופפת יחד בבקתה במהלך סופת שלגים קשה. זו משפחתה, המוכרת לנו גם מהסדרה בית קטן בערבה.

בחוץ סופה עזה. אין דרך להתחמם. הקור חודר לכל פינה. ובכל זאת – הם צוחקים, שרים ורוקדים. השמחה והביחד הם מה שמונע מהם לקפוא.

ואז האב חייב לצאת לטפל בחיות המשק, אחרת הן ימותו.
הוא אוזר אומץ ויוצא אל הסופה. אי אפשר לראות דבר. הכול לבן, סוער, מסנוור.
הוא מחזיק בחבלי הכביסה ומתקדם לאט, צעד אחר צעד, עד האסם.
בבית, האם ממתינה בנשימה עצורה.

בספר "הספרייה בפריז" נכתב:
"אנחנו לא יכולים לדעת מה עומד לבוא. הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא להחזיק בחבל."

גם עם סוכרת קשה לדעת מה יביא איתו היום.
מה יעלה את הסוכר, מה יוריד אותו, מה ישתבש למרות שהקפדנו על הכול.

אני שומרת על איזון ומקפידה, ולמרות זאת יש ימים כאלה ויש ימים אחרים.
עליות ומורדות. אין הכול מושלם.

אי אפשר לדעת תמיד מה יהיה. אבל אפשר להחזיק בחבל.

מה לומדים מהצחוקים והריקודים בבקתה הקפואה?
שגם בתוך סופה צריך למצוא תקווה ואופטימיות. זה מה שמחמם. זה מה שמחזיק.

החבל שלנו הוא הידע, הכללים, הניסיון שצברנו.
החבל שלנו הוא הבדיקות, ההתאמות, ההקשבה לגוף.
החבל שלנו הוא ההבנה שסוכרת היא חלק מהחיים – לא כל החיים.

אצל אחדים זו סופה.
אצל אחרים אלה מים שקטים.
ואצל רובנו – לפעמים שקטים, לפעמים סוערים.

אני רוצה לתת לך חבל ארוך וחזק שייצב אותך בכל מצב.
וגם הרבה תקווה, שמחה ואופטימיות.
כי אם אין תקווה – סימן שצריך לעצור ולבדוק את הכיוון.

מה עושים ביום סוער? נאחזים חזק יותר בחבל. חוזרים לכללים הבסיסיים. לא מוותרים.
מה עושים ביום שבו הכול טוב? ממשיכים לאחוז. לא משחררים מתוך שאננות.

אני נוהגת לומר שהסוכרת היא יצור חי.
היא זזה, משתנה, מפתיעה.
ולכן גם אנחנו צריכים להיות גמישים, סבלניים וערניים.

בספר שכתבתי, "חיים טובים עם סוכרת", אפשר לקרוא על מצבי קיצון ועל דרכי ההתמודדות איתם.

כי בסופו של דבר, כשיש ערפל כבד –
לא צריך לראות את כל הדרך.
מספיק לאחוז בחבל ולעשות עוד צעד אחד קדימה. 💙