אני רוצה להתחיל בסיפור אמיתי שקרה לי בזמן חופשת סקי.
זה לא קשור לסוכרת.
וגם לא לגלוקומטר.
אני מרכיבה משקפיים למרחוק.
כשאני גולשת בסקי ורוצה לראות את הנוף, את הדרך, את האנשים סביבי – אני חייבת משקפיים מתאימים.
כולנו השתמשנו בגוגלס לגלישה,
אבל לי היה זוג מיוחד – עבה יותר, כזה שמאפשר להרכיב משקפיים מתחתיו.
מה אני רוצה לומר בזה?
שגם עם משקפיים – אפשר לעשות הכול.
רק צריך ללמוד איך.
אם אני רוצה להמשיך ליהנות מגלישה, אני לא מוותרת.
אני מוצאת את הדרך הנכונה שתאפשר לי לראות טוב – ולגלוש בביטחון.
ומה לגבי גלוקומטר?
מה מסמל גלוקומטר? או מד סוכר רציף?
האם הוא מסמל מסכנות? אומללות? תלות? או אולי – חזרה לחיים כמעט רגילים?
בעיניי, גלוקומטר מסמל ראייה.
ראייה של מה שקורה בגוף שלי.
ראייה שמאפשרת לי לקבל החלטות נכונות.
בדיוק כמו משקפיים.
בלי משקפיים אני רואה מטושטש.
בלי מדידה – גם הסוכרת מטושטשת.
כשאני מודדת – אני רואה.
וכשאני רואה – אני מנהלת.
זה נכון גם לגבי מכשירים אחרים
כמו משקפיים. כמו מכשיר שמיעה.
מכשיר שמיעה לא מסמל זקנה או מסכנות.
הוא מסמל רצון לשמוע, להשתלב, להיות חלק.
אבל גם אותו צריך להתאים.
לפעמים חוזרים כמה פעמים למכון עד שמוצאים את הכיוון המדויק.
לומדים להשתמש, מתרגלים, משפרים.
כך גם עם גלוקומטר או מד סוכר רציף.
צריך ללמוד מתי למדוד, איך לפרש תוצאות, איך לפעול בהתאם.
לפעמים לוקח זמן עד שמוצאים את השיטה שנוחה ומתאימה לנו.
ואולי זה המסר החשוב:
המכשיר לא מסמל חולשה.
הוא מסמל אחריות.
הוא מסמל בחירה להיות בשליטה.
ומה למדנו?
עם כל קושי – אפשר לשפר את איכות החיים.
נכון, לא נחזור להיות בלי סוכרת. כמו שלא אפסיק להזדקק למשקפיים.
אבל אפשר לחיות חיים כמעט רגילים.
אפשר ליהנות.
אפשר להשתלב.
אפשר לעשות סקי, לשחות, לטייל, לעבוד, לצחוק.