הקדמה

לאינסולין תפקידים רבים בגוף האדם. אחד המרכזיים שבהם הוא לאפשר לגלוקוז (סוכר) להיכנס מתאי הדם אל תאי הגוף, שם הוא משמש כמקור אנרגיה.
כאשר האינסולין פועל כראוי – רמת הגלוקוז בדם נשמרת בטווח התקין.

האינסולין מיוצר בלבלב, בתאי הבטא.
הלבלב “מודד” את רמת הגלוקוז בדם ובהתאם לכך מפריש את כמות האינסולין הדרושה. זהו מנגנון עדין וחכם מאוד.

כאשר המנגנון הזה נפגע – נוצרת בעיה.

מה יכול להשתבש?

יש שתי בעיות עיקריות:

1. חוסר באינסולין – הלבלב אינו מייצר אינסולין כלל או שאינו מייצר כמות מספקת (אופייני לסוכרת סוג 1 ולעיתים בשלבים מתקדמים של סוג 2).

2. תנגודת לאינסולין – האינסולין מיוצר, אך תאי הגוף אינם מגיבים אליו כראוי (אופייני לסוכרת סוג 2).

במצבים אלו רמת הגלוקוז בדם עולה מעבר לנורמה.

כיצד הלבלב “יודע” כמה אינסולין להפריש?

הלבלב אינו יודע כמה פחמימות נאכלו ואינו “מחשב” אינדקס גליקמי.
הוא מגיב לרמת הגלוקוז בדם באותו רגע.

אם רמת הסוכר עולה מהר – הוא יפריש אינסולין בקצב מהיר.
אם העלייה איטית – ההפרשה תהיה מדורגת יותר.

כאשר אנו מזריקים אינסולין – אנו למעשה מחליפים את עבודת הלבלב, אך בלי אותה חוכמה טבעית ומדויקת. לכן יש צורך לחשב:

• כמות פחמימות

• תזמון הארוחה

• סוג האינסולין

• פעילות גופנית צפויה

מאחר שאינסולין הוא הורמון וחלבון – לא ניתן ליטול אותו דרך הפה (הוא יתפרק במערכת העיכול). לכן הוא ניתן בזריקה או במשאבה.